חני כהן זדה
לשפוך אור

אם תתבוננו בצילום של ציור של האמנית חני כהן זדה, תטעו אולי לחשוב שמדובר צילום ולא בציור. אבל ככל שהצופה מתקרב ליצירה, נפרמת האשליה, עבודת המכחול מתגלה יחד עם הדגש על יחסי הגומלין של אור, צורה וצבע, בדומה לציורים פרוטו-אימפרסיוניסטים של פול סזאן.

העבודות של חני מתוכננות בקפידה; היא משתמשת במודליסטים, בימוי, ומספר רב של רישומים שיטתיים לפני שהיא מניחה צבע על הבד. למרות שציוריה נראים כמו דיוקנאות, נופים וטבע דומם ישירים, כל חפץ נבחר בקפידה וספוג בסמליות עשירה. כמו יצירותיהם של ציירי הריאליסטיים ההולנדים של המאה השבע עשרה, יש משמעות לכל חלק של הציור. אלה לא החיים כפי שנראים ברגע אקראי אלא הצהרה על נושא ספציפי שחני חוקרת באותה תקופה.

חני לומדת בעקביות את ״שיטת ימימה״. ימימה אביטל (1929-1999) הייתה מקובלת ופסיכואנליטיקאית שפיתחה תורה למימוש עצמי וניהול רגשי. לשיטה שלה יש קהל מעריצים גדול בישראל. השיטה החינוכית של ימימה מתבססת על טקסטים ותורות יהודיות ופסיכולוגיות כדי לסייע לתלמידיה לנהל טוב יותר את רגשותיהם ואת חייהם כדי לחוות חיים מאושרים ומספקים יותר.

ימימה האמינה שזוהי חובתו של האדם לעשות תיקון לנפשו כאשר אחד מעקרונותיה של שיטת ימימה היא הדיוק, כלומר הבנת הפעולה המדויקת שבה יש לנקוט בכל רגע נתון מתוך ראית התמונה הגדולה יותר.

העבודות של חני הינן מסה על תיקון ודיוק. בסגנונה המדויק, היא ממנפת רגשות שעולים ברגעי חיים משמעותיים, ו״מסדרת אותם״ על הבד כדי ליצור מקום בנפש להתבוננות והתמודדות עם המתרחש. לדוגמה, הציורים של חני מתעמתים עם עמדתה כילדה ואמא. היא משתמשת בכיסא נדנדה של ילדים אשר קיבלה במתנה מאמה בגיל שלוש כדי לייצג את אמא שלה וגם את מסעה שלה כאם. בציור ״המקום״ למשל, היא ציירה את הכסא עם שמלה שלבשה לחתונת בנה תלויה מאחוריו, לסמל את השינוי שמתרחש במשפחתה ואת הצורך להשיג הסכמה נפשית לשינוי הזה. באותו ציור נוכח עוד סמל שחני פיתחה ומשתמשת בו לעתים קרובות -  כתר, שהינו למעשה תחפושת ריינסטון של ילדה, המייצג את הילדה הפנימית של האמנית. מורגש כאן המאבק שמתרחש בין הרגש לבין הבינה; הילדה שרוצה להיות במרכז הבמה לעומת האמא הבוגרת שמסכימה להתמקם במושב האחורי ולתת לבנה וכלתו לזרוח ביומם המיוחד.

חני גם מיישמת לעתים קרובות סמלים קבליסטים עמוקים של ה"כלי" וה"אור" בעבודותיה ומשתמשת בהם כדי לחקור את ההשפעות הצבעוניות של האור על משטחים וכמו כן את המשמעויות הקבליסטיות של בינה ורצון.

לפי תורת ימימה, על האדם ללמוד ליצור הפרדה פנימית בנפשו בינו לבין רגשות עמוסים הקיימים בו כדי להפוך לאדם שלם יותר. הפרדה זאת נעשית על ידי רישום, כתיבת מלאכות הנשמרות במחברת ייעודית. ואמנם, בעוד חני מציירת את יומני ימימה הממשיים ומשתפת את כתביה בהשראת ימימה מדי שבוע בפוסט שבועי על פרשות התורה עם תמונה של אחד מציוריה, הציורים עצמם מהווים גם סוג של יומן תיעודי. וזאת בגלל שחני פיתחה איקונוגרפיה מורכבת ששורשיה בשיטת ימימה, וכשהיא מציירת, היא יוצרת ביטוי פיזי של חוויותיה המסייע לה לסגת אחורה מן האירועים עצמם ולהתבונן במסע בחייה. בדיוק כמו האופן שבו הציור נכנס לפוקוס חד יותר כאשר הצופה מתרחק ממנו, כך גם חוויות החיים של חני מתחדדות כשהיא משלימה את הציור ויוצרת ריחוק מהרגשות הגולמיים.

אבל חני לוקחת את זה צעד נוסף קדימה.

על ידי שיתוף הציורים הללו עם העולם, חני לא רק מרוקנת את נשמתה אלא גם מציבה את עצמה כמורה. היא מנתחת את חייה, מתכננת את הציור, יוצרת את היצירה, צועדת אחורה ואז מזמינה אחרים ללמוד ממסקנותיה. צופים הבאים להכיר ולהבין את יצירתה של חני, יכולים להבין הן את האמנית וכן את ה"אור" (בינה) שחני אספה ב"כלי" שלה ולהשתמש בזה כדי לשפוך אור על חייהם.

אורלי שלם
הפשטת רגש

יצירות האמנות המופשטות של אורלי שלם "רוקדות" לנגד עיניך, ואם מקשיבים להן היטב ניתן לשמוע מהן מוזיקה. בעוד שאמנים מסוימים ניגשים לבד לאחר רישום ותכנון קפדני, אורלי בוחרת מוזיקה שמתאימה למצב רוחה ונותנת לציור לעבור דרכה כמעין נבואה. היא לא יודעת מראש מה היא תצייר וממשיכה בפעולת הציור עד שהיא ניצבת מול הבד המוכתם בכתמי צבע וקו וזה מרגיש לה שלם. תהליך ההשראה הזה מביא איתו מעט מיסטיקה ורוחניות לציוריה של אורלי.

לציוריה של אורלי טמפרמנט עדין המוקף אנרגיה תזזיתית. חלק מציוריה וואלס שקט ורגוע, חלק מהם מחול תזזיתי חופשי וסוער בכל מקרה, העין לא נחה ונקראת לתור ולשוטט על פני הציור, להתבונן ולהעמיק בכל פרטי היצירה.

כמעצבת גרפית לשעבר, אורלי יודעת היטב כיצד להשתמש בצבע כדי ללכוד את תשומת ליבו של הצופה. בנוסף להיותה מומחית למרקם. עבור אורלי מכחול הצבע הוא רק אחד מכליה הרבים, בין היתר היא משתמשת בשפכטלים ובידיה ולעיתים היא שופכת ומטפטפת את הצבע שלה. חלק מהמשטחים שלה נשרטים או נצבעים בשכבות רבות המשלבים אקט של הרס ובניה, הסתרה וגילוי ביצירתה. היא מכניסה את כל גופה להפקת יצירות האמנות, היא ציירת אקשן.

אורלי מושפעת מדמויות רבות בתולדות האמנות; מונה האידילי שהוא אחד האהובים עליה אבל טרנר, רותקו ופולוק ואנרגיותיהם האפלות והסוערות של אותם האמנים ניכרות גם הן. גם אצל מונה, אורלי מתייחסת יותר ליצירותיו המאוחרות לאחר שאיבד חלק מראייתו וציוריו נעשו מטושטשים על גבול המופשטים. היא מתחברת להפשטה אך גם לרגש הגעגוע, הניוון והזקנה.

אורלי ויתרה על עסק העיצוב הגרפי שלה כאשר אובחנה כחולת סרטן השד באמצע שנות הארבעים לחייה. היא זיהתה את המחלה רק כאשר חברה הציעה לה לעבור בדיקה שגרתית. הסתבר שהמחלה הייתה כבר בשלב מתקדם והיא נכנסה למסע של החלמה שנמשך כשנה ודרש ניתוח, כימוטרפיה והקרנות. אף שאורלי ציירה תמיד כתחביב, המפגש שלה עם המוות העניק לה מה שהרגיש כמו אישור להיות אמנית במשרה מלאה. ההכרה שהעתיד אינו ודאי ולכן צריך להגשים את החלומות ומשאלות הלב כאן ועכשיו. הפנייה לכיוון האמנות עזרה לאורלי להתמודד גם עם הכאב הפיזי והרגשי שלה, והיא ביטאה על גבי קנבס את מכלול הרגשות שחוותה כתוצאה ממחלתה.

לאחר מסע ההחלמה שלה, אורלי החליטה לשנות מסלול ולהקדיש את מירב זמנה לאמנות. היא סיימה בהצטיינות את לימודי הדרכת האמנות במדרשת בית ברל. בשנים האחרונות היא מלמדת אמנות את דיירי הגיל השלישי בדיור המוגן בפאלאס מודיעין, מנגישה עבורם את הידע האמנותי שלה ואת קסם היצירה. בכך גם מעמיקה את הקשר שלה לכוח המרפא של האמנות וגם לשבריריותו של הקיום האנושי.

אורלי לא מציירת מתוך התבוננות באובייקט, אפילו העבודות הפיגורטיביות שלה, הכוללות פרחים ונופים הן מראות שנטמעו בתודעתה או בדמיונה. הציור הופך את רגשותיה לחומר קונקרטי ואז על הצופה לתרגם אותו חזרה למישור הרגשי. הפשטת הרגש המתווכת באמצעות צבע ומרקם משאירה מקום ופתח לצופה למצוא בעבודותיה את חוויותיו האישות.

הציורים של אורלי שלם בתצוגה בגלריית 'הכל במסגרת' שבשילת. עם תום הסגר ניתן יהיה לראות עד פסח 2021


 

ענבל ארנפלד-לוסקי
קריעה ותיקון

האמנות של ענבל ארנפלד-לוסקי שוזרת סיפור מרגש של אובדן ותחיה, של שברירותם של קשרי משפחה, ושל החשיבות בהעמקת שורשים בזמן שמאפשרים לעצמינו לפרוח על אף התלאות.

הסיפור האמנותי של ענבל הוא אגדה שמתחילה בחוטים. אביה היה בהעלים של מפעל בגדים בחיפה. בעת שביקרה במפעל בהיותה ילדה צעירה, ענבל הייתה מכושפת על ידי כל החוטים הקטנים על הרצפה. היא גרפה וסידרה אותם, מעניקה חיים תוך כדי יצירה לשאריות שהושלכו. העניין שלה בחוטים אלה נמשך עד היום. במרחב מדיטטיבי, ענבל מוצאת דמויות ונופים בקטעי התיל הקטנים הללו ורואה את הערך במה שאחרים מתעלמים ממנו. דרך חוטים אלה חסרי החשיבות לכאורה, היא מגיעה לילדותה ומתחברת גם לאביה.

הוריה של ענבל גרושים והנושא של משפחה שבורה תופס את מרכז הבמה בתצלומיה התפורים. דרך כמיהה להתחבר לקרובי משפחה, שאת מרביתם לא פגשה מעולם, ענבל מוציאה את המחט שלה ותופרת קישוטים, מכניסה את עצמה דרך מעשה זה, לחייהם של אלה שבאו לפניה. תהליך התפירה הוא תהליך טיפולי המרפא ומקרב אותה לאבות אבותיה. במקום לתקן מכנסיים, היא מתקנת את הקשר המשפחתי.

בפרוץ מגפת הקורונה, ענבל עצמה עברה גירושין. היא גם איבדה יכולת ללמד שיעורי אמנות עקב מגבלות הריחוק החברתי. היא הביטה מסף דלת ביתה החדש והמצומצם, וראתה את הגדילן הקוצני שנראה חסר חיים חצי מהשנה עד שפורח לפתע לפרחים יפים עם בוא האביב. הגדילן הוא סוכן של הרס, דוקר עוברי אורח וקורע את בגדיהם, אך בחלוף החום היבש של הקיץ וחלחול גשמי החורף על האדמה, הוא מנקד את הנוף בפלומות צבעוניות. ענבל מחלקת את היריעה לשלושה אזורים המזכירים חזית ורקע של תפאורת במה. היא משחקת בריאליזם ובהפשטה, נותנת לקרקע להיכנס ולצאת ממוקד לצופה. עומק השדה משטח ומפשט. הגדילן הופך לצללית, לצילו של זיכרון של תקופות קשות שצלחה. ענבל מצאה בגדילן נפש תאום. עם כל השינויים הגדולים בחייה, פתאום נפתחה בפניה האפשרות ליצור עד בלי די. בתוך חופש החדש שלה ליצור, ענבל הבינה שהיא דומה לגדילן- הנראית מיובשת ומתה, אך מחכה להתנאים הנכונים כדי לפרוח.

 

מארק פרוביזור
נופים פנימיים

בכדי להתפרנס, רוב האמנים מלמדים או עובדים בעיצוב או מקצוע אחר שקשור לעולם האמנות. 

עבודתו של מארק פרוביזור היא מניעת טרור. אבל מומחה האבטחה והאמן אינם פיצול זהויות. כל אחד מחלקי חייו אלו משפיע על ומעשיר את השני.

בהתמודדותו עם הטרור, מוחו של האמן יכול לראות את התמונה המלאה ולהמציא פתרונות יצירתיים לאתגרים המוצגים בעולם האבטחה. בציוריו, מארק מעבד את רגשות הכאב והכעס העמוקים שלו הנובעים מהחוויה של אירועים אלימים מחרידים משני צידי המפה הפוליטית, יד ביד עם ביטוי לאהבתו העמוקה לארץ.

מארק פיתח סדרת ציורים שהינם כבדים וחשוכים, החושפים רגישות כוח נא המציגים התמודדות עם הטרור שהוא ראה. מאידך הוא גם צייר סדרה של נופים ריאליסטים עדינים. בין שני הקצוות הללו, יש נופים המבעבעים רגש, חדורים בצבע עז עז שמכניסים טמפרמנט לסלעים, לגבעות ולצמחייה. זה הוא יהודה ושומרון דרך עדשת חוויותיו של מארק. כאשר מביטים על פנורמות אלה המביט מוכה בכעס רותח, במגנטיות חושנית או בדיכאון קריר. בהרבה מן הנופים האלה יש אפילו אלמנט אַנתרוֹפּוֹמוֹרפִי. הם פסליים, עם רושם של נפח דחוס, שטוף אור, שמעוררים תחושה של תמיהה וכישוף. הנופים האלגוריים האלה לא רק מתוארים על ידי הנופים שמארק רואה בנסיעות ב-4X4 שלו בדרך לוודא שהכפרים ביהודה ושומרון מאובטחים, אלא גם הנופים פנימיים של ליבו מוחו ונפשו.