אם תתבוננו בצילום של ציור של האמנית חני כהן זדה, תטעו אולי לחשוב שמדובר צילום ולא בציור. אבל ככל שהצופה מתקרב ליצירה, נפרמת האשליה, עבודת המכחול מתגלה יחד עם הדגש על יחסי הגומלין של אור, צורה וצבע, בדומה לציורים פרוטו-אימפרסיוניסטים של פול סזאן.

העבודות של חני מתוכננות בקפידה; היא משתמשת במודליסטים, בימוי, ומספר רב של רישומים שיטתיים לפני שהיא מניחה צבע על הבד. למרות שציוריה נראים כמו דיוקנאות, נופים וטבע דומם ישירים, כל חפץ נבחר בקפידה וספוג בסמליות עשירה. כמו יצירותיהם של ציירי הריאליסטיים ההולנדים של המאה השבע עשרה, יש משמעות לכל חלק של הציור. אלה לא החיים כפי שנראים ברגע אקראי אלא הצהרה על נושא ספציפי שחני חוקרת באותה תקופה.

חני לומדת בעקביות את ״שיטת ימימה״. ימימה אביטל (1929-1999) הייתה מקובלת ופסיכואנליטיקאית שפיתחה תורה למימוש עצמי וניהול רגשי. לשיטה שלה יש קהל מעריצים גדול בישראל. השיטה החינוכית של ימימה מתבססת על טקסטים ותורות יהודיות ופסיכולוגיות כדי לסייע לתלמידיה לנהל טוב יותר את רגשותיהם ואת חייהם כדי לחוות חיים מאושרים ומספקים יותר.

ימימה האמינה שזוהי חובתו של האדם לעשות תיקון לנפשו כאשר אחד מעקרונותיה של שיטת ימימה היא הדיוק, כלומר הבנת הפעולה המדויקת שבה יש לנקוט בכל רגע נתון מתוך ראית התמונה הגדולה יותר.

העבודות של חני הינן מסה על תיקון ודיוק. בסגנונה המדויק, היא ממנפת רגשות שעולים ברגעי חיים משמעותיים, ו״מסדרת אותם״ על הבד כדי ליצור מקום בנפש להתבוננות והתמודדות עם המתרחש. לדוגמה, הציורים של חני מתעמתים עם עמדתה כילדה ואמא. היא משתמשת בכיסא נדנדה של ילדים אשר קיבלה במתנה מאמה בגיל שלוש כדי לייצג את אמא שלה וגם את מסעה שלה כאם. בציור ״המקום״ למשל, היא ציירה את הכסא עם שמלה שלבשה לחתונת בנה תלויה מאחוריו, לסמל את השינוי שמתרחש במשפחתה ואת הצורך להשיג הסכמה נפשית לשינוי הזה. באותו ציור נוכח עוד סמל שחני פיתחה ומשתמשת בו לעתים קרובות -  כתר, שהינו למעשה תחפושת ריינסטון של ילדה, המייצג את הילדה הפנימית של האמנית. מורגש כאן המאבק שמתרחש בין הרגש לבין הבינה; הילדה שרוצה להיות במרכז הבמה לעומת האמא הבוגרת שמסכימה להתמקם במושב האחורי ולתת לבנה וכלתו לזרוח ביומם המיוחד.

חני גם מיישמת לעתים קרובות סמלים קבליסטים עמוקים של ה"כלי" וה"אור" בעבודותיה ומשתמשת בהם כדי לחקור את ההשפעות הצבעוניות של האור על משטחים וכמו כן את המשמעויות הקבליסטיות של בינה ורצון.

לפי תורת ימימה, על האדם ללמוד ליצור הפרדה פנימית בנפשו בינו לבין רגשות עמוסים הקיימים בו כדי להפוך לאדם שלם יותר. הפרדה זאת נעשית על ידי רישום, כתיבת מלאכות הנשמרות במחברת ייעודית. ואמנם, בעוד חני מציירת את יומני ימימה הממשיים ומשתפת את כתביה בהשראת ימימה מדי שבוע בפוסט שבועי על פרשות התורה עם תמונה של אחד מציוריה, הציורים עצמם מהווים גם סוג של יומן תיעודי. וזאת בגלל שחני פיתחה איקונוגרפיה מורכבת ששורשיה בשיטת ימימה, וכשהיא מציירת, היא יוצרת ביטוי פיזי של חוויותיה המסייע לה לסגת אחורה מן האירועים עצמם ולהתבונן במסע בחייה. בדיוק כמו האופן שבו הציור נכנס לפוקוס חד יותר כאשר הצופה מתרחק ממנו, כך גם חוויות החיים של חני מתחדדות כשהיא משלימה את הציור ויוצרת ריחוק מהרגשות הגולמיים.

אבל חני לוקחת את זה צעד נוסף קדימה.

על ידי שיתוף הציורים הללו עם העולם, חני לא רק מרוקנת את נשמתה אלא גם מציבה את עצמה כמורה. היא מנתחת את חייה, מתכננת את הציור, יוצרת את היצירה, צועדת אחורה ואז מזמינה אחרים ללמוד ממסקנותיה. צופים הבאים להכיר ולהבין את יצירתה של חני, יכולים להבין הן את האמנית וכן את ה"אור" (בינה) שחני אספה ב"כלי" שלה ולהשתמש בזה כדי לשפוך אור על חייהם.